Feeds:
רשומות
תגובות
על אהבה עצמית וביקורתיות (אזהרה- ארוך 😉 )
מדהים אותי כמה יש הבדל בחוויה בין הרצון לדייק עצמי מתוך הסכמה להיות "תלמיד.ה של מסע החיים הזה" לבין ביקורת עצמית ותחושה של "אני לא מספיק". תודעת "האני לא מספיק" משפיעה מאוד על איכות החיים והקשרים שלנו. כאשר אנחנו ביקורתיים כלפי עצמנו אנחנו נהיים עצבניים/לחוצים ועלולים בסוף להוציא את זה החוצה ואז מתחיל מעגל של חרטה וכעס נוסף על עצמנו שלעיתים עלול לצאת על הסביבה.
כאשר פועלים מתוך ה"אני לא מספיק" פתאום כל החוץ נראה כמו תיקון וחסך אחד גדול ואתה מרגיש כאילו אתה במסע אינסופי של תיקון, בכך אתה גם שוכח שאתה והסובבים אותך טובים כבר עכשיו, כפי שאת/ה, כפי שהן/ם.
לפעמים מרב ביקורתיות מבלי לשים לב נתייחס לבן אדם שמולנו כאילו הוא תכונה אחת בלבד ודבר זה משפיע על קשרים וגורם לנו להיות שיפוטיים ולא לראות את כל היש שיש באנשים ובעצמנו וגורם לנו לפעמים לריב ממקום של שיפוט ולא לריב ממקום של אהבה שמדבר על הצרכים והרגשות, הבדל ענק. אם בא לכם תבדקו פעם הבאה לפני שתריבו אם מישהו שאתם אוהבים, רגע לפני תזכרו בכל מה שאתם אוהבים בו ורק אחר כך תאמרו את אשר ליבכם ולמה פגע בכם מה שפגע, הכוונה של המילים שמגיעה מהמקום הזה של כבוד ואהבה יכולה להעצים את הקשר לעומת ריב שנובע משיפוט שעלול עם הזמן אם ממשיכים לכעוס ולא לדבר לגרום למרחק ואף לסיום היחסים.
כך בביקורתיות קשה להיות נוכח ולהינות מהדרך כאן ועכשיו שאתה כל הזמן עסוק ב"לא מספיק", שוכח את המהות ואת כל השלמות שאתה כבר עכשיו. מבלי תשומת לב אתה עלול לעשות את מה שהכי אתה לא רוצה, לפספס את החיים, להיעשות בן אדם קשה שרק יפגע בך ובקשרים עם אנשים שחשובים לך ושאתה אוהב. אין הדבר אומר שאין חשיבות או הכרח בביקורת בחברה (במיוחד אנשים שפוגעים לדוגמא שעשו מעשים שראויים לכלא שחייבים לפעמים לשים גבול כדי לשמור עלינו אבל גם על אסירים שלדוגמא מתרגלים מיינדפולנס רואים שהם מתחילים לעשות שינוי כאשר הם רואים את הטוב בעצמם ולא רואים את עצמם רק כתכונה אחת בלבד) כי זה מקדם אותנו או שאין חשיבות בלהאיר על נקודות לשיפור והתפתחות עצמנו, להפך זו זכות גדולה להיות בעידן בו אנחנו מספיק מודעים כדי לשנות התנהגויות שפוגעות בנו או באחר אך השאלה מאיזה מקום אני מגיע ומה הכוונה שלי- כוונה של אהבה או כוונה של שנאה. לעיתים צדקנות ביחסים היא הרסנית. ראיתי שלפעמים חייבים גם לתת לעצמנו זמן לנשום ולשחרר את הרצון בתיקון עצמי וגם לתת לא.נשים להיות הם אחרת אנחנו עלולים להיכנס ללופ של תיקונים שעם כל היופי של לקיחת האחריות ורצון להתפתח לפעמים גורם לנו לא להיות בכאן ועכשיו ולראות את כל היש שיש בנו ובאחרים.
כאשר פועלים ממקום של אהבה עצמית מתחילים לראות את הדרך כמסע של שיעורים, פתאום יש סבלנות גדולה יותר והכרה בתהליך הלמידה, גם בתהליך הלמידה לאהוב את עצמך. אתה מתחיל לחייך יותר ולהינות יותר מהדרך, יכול להקשיב יותר בחמלה לעצמך ואחרים, לא לוקח אישית רגעים של חוסר ידע או אי הצלחות וממשיך להחכים ולהיבנות משם, יותר מקבל אנשים כפי שהם ולא מנסה לשלוט בהם שישתנו אלא יותר לוקח אחריות על עצמך. כאשר אנחנו נשארים במעגל ה"לא מספיק", אנחנו ממשיכים ליצור לעצמנו ולאחרים סבל, השוואות, פחדים, הגנות אינסופיות והלב ממשיך לפחד להיפתח ומה שמנהל אותנו זה ההגנות. כי עם כל הקלישאה דווקא נצליח להגיע למקום שאנחנו רוצים מהמקום שאוהב את עצמנו מהנקודה הזו עכשיו, כלומר תהליך הריפוי מתחיל בקבלה שאיפה שאנחנו עכשיו כרגע זה המקום המדוייק לנו, חומלים את המקום הזה, נותנים הכרה וכבוד לרגשות ולקושי ושכך אנחנו מרגישים ומסכימים להרגיש עד שהרגש מתחיל לחלוף ובמקום שהוא ינהל אותנו אנחנו מתחילים לנהל את הרגשות ואת החיים שלנו.
תפיסת ה"אני לא מספיק/ה" זו רק מחשבה שמלווה אנשים רבים שאולי הפנמנו דרך תרבות, דרך הילדות וכו' אך זה סיפור, אמנם זה תהליך אבל לא חייבים להמשיך לאחוז בו או במחשבות שפוגעות בנו, אפשר גם לשים למחשבות גבול ולהתחיל לקבל החלטה שעם כל הכבוד למחשבות, הן לא אלו שאני רוצה שינהלו את חיי. לזכור שאולי למדנו להסתכל על הדשא של השכן ולהרגיש לא טובים מספיק בהשוואה, אבל בהשוואה למי? למה? מי אמר שזה המדד הנכון לבדוק ערך ? כל אחד נמצא במקום שהוא נמצא ואפשר גם ללמד את עצמנו להיות מסופקים ממי שאנחנו וממה שאנחנו קיבלנו. למרות שהאגו אומר לנו אחרת אנחנו יכולים כאמור לומר לעצמנו למרות האגו אני מרגיש/ה מסופקת עם עצמי במקום שבו אני עכשיו ואני ממשיכ.ה ללמוד ולצמוח ובהזדמנות הבאה אצליח יותר. בנוסף לקבל השראה מחיים של אנשים אחרים זה לא דבר רע אם אנחנו ממנפים את ההשראה שאנחנו רואים בחוץ כדי לשפר את איכות חיינו ולשכלל תכונות, חלומות ויכולות שאנחנו רוצים. אבל יש הבדל מובהק בין השראה עצמית שמגיעה מהסתכלות על אחרים שמעוררת שמחה והשתאות לבין דיכוי פנימי שגורם לנו להרגיש "לא מספיק" ויונק תחושת חיות והכרת תודה ושמחה על החיים שלנו.
לפעמים שחוקרים עמוק יותר למה אנחנו אוחזים בתחושת ה"לא מספיק" אפשר לגלות לדוגמא שיש חשש לשחרר שליטה ולהרגיש שכן טוב לנו בחיים ואז אם זה המצב מומלץ לתרגל מחשבות חיוביות של אמון עצמי ואמון בעולם לצד סקרנות והשלמה מהחוסר ודאות בחיים.
לימדו אותנו להיבהל בתוך הריק הזה או להיבהל להכיר את עצמנו אבל יש גם דרך נוספת להגיד יופי מעולה תודה הגעתי, עכשיו יש לי הבנה יותר גדולה מה קורה לי, אני פה עם עצמי והכל טוב אלמד מזה, מסכימ/ה להרגיש את כל המנעד הרגשות הקיים ולראות את המכלול שהוא אני, מכאן אפשר רק לעלות ולראות עצמי באור חדש ולהכיל את עצמנו בצורה יותר טובה ומאפשרת
כאשר אנחנו עושים צעד קדימה לכיוון אהבה עצמית אנחנו מתחילים לסלוח לעצמנו במקומות שרצינו להתנהג אחרת, כאשר אנחנו יותר סולחים לעצמנו כך נהיה יותר קל לסלוח לאנשים אחרים שפגעו בנו ולראות ולהתייחס לאנשים אחרים ביראת כבוד. באמונה שלי כולנו עושים הכי טוב בהתאם לידע שיש לנו לאותה נקודה וכך גם האנשים שאהבנו/ אנחנו אוהבים, כל אחד נוהג בהתאם לידע שיש ברשותו בזמן הסיטואציה. הרבה פעמים אנחנו בכלל פועלים מתוך התת מודע מתוך הפנמה לדוגמא שבכלל קרתה לנו בילדות, כאשר אנחנו מתחילים להבין איזה מחשבות מנהלות אותנו, מומלץ לעשות במקביל גם עבודה עם התת מודע על היפוך מחשבות. לדוגמא, במקום "אני לא ראוי/ה לאהבה" לומר "אני כן ראוי/ה לאהבה", במקום "שינוי זה דבר מפחיד", "קל לי לעשות שינוי" וכד'.
ואם עולה הקול הביקורתי שלכם או קולות מבחוץ חשוב להבין שמי ששופט באיזשוהו מקום מדבר ממקום פרבילגי שלא באמת מבין מה אתם עוברים או עברתם שהוביל אותכם לנקודה הזו וגם הקשבה לקולות הללו מסיטה אותכם מהעיקר, מעצמכם ומהשינוי שאתם רוצים.
זה לא באמת משנה כי רק אתם יודעים את הכוונות הטובות שלכם וגם אם טעיתם זה חלק מהיותכם אנושיים, האתגר הכי חשוב הוא שכאשר אנחנו יודעים אז ללמוד מזה כי כגודל הידע גודל האחריות (לדעתי). מנסיון חשוב גם לתרגל בזמן אמת כי רק הפנמת ידע לא תספיק משום שהמוח שלנו התרגל לפעול בדרכים מסויימות, התרגלנו להיות מנוהלים ופשוט הוא זקוק לעזרה להתכוונן מחדש. צעד צעד (מומלץ תרגול מיינדפולנס) מבלי להתייאש אם לא מצליחים, לוקח זמן לסגל הרגלים חדשים, המלצה לפתח סקרנות למקומות של ההרגל, כמו לדוגמא "מעניין למה אני פועל ככה, על מה זה יושב? איך אני יכול לעזור לעצמי לפעם הבאה?.
שחרור השיח הביקורתי מאפשר מרחב נשימה והתקרבות חזרה לעצמך, ושאתה יותר עם עצמך בפתיחות ובאהבה כך גם החוויות נהיות יותר כאלה. זה לא אומר שלא יהיו קשיים בהמשך פשוט הם יחוו בצורה יותר מקבלת ובכך יותר משחררת חרדה ולחץ
אני התחלתי לתרגל לראות את המקום שבו אני כמקום טוב, כמקום מדויק לעכשיו ועם הזמן הולכים וגדלים
לראות את האחר במקום טוב גם ולשחרר ציפייה שינהג כמוני במקומות שהייתי עושה אחרת
כי מי אמר שכולנו שווים במאה אחוז? לכל אחד מאיתנו יש את המנעד תכונות, כשרונות והדרך שלו להביע אהבה לדוגמא. גם אם אנחנו חולקים אולי חוויות אנושיות דומות, אנחנו במקביל גם שונים. הכרה בכך יכולה לתרום לנו לאהוב את עצמנו יותר וכך גם את מערכות היחסים עם הסובבים אותנו.
הכי חשוב לזכור שאם מתחילים ליצור דיאלוג עצמי חדש זה לוקח זמן, מומלץ להיאחז בהצלחות הקטנות, לתת להן לרומם אותכןם ולקבל מהם השראה להמשיך קדימה, להמשיך לתרגל עד שהשפה החדשה תהיה יותר מוטבעת פנימה והיא זו שתהיה הטבעית יותר. וגם אולי יעזור לזכור שבתוכנו יש ילד/ה פנימי/ת שלפעמים רק זקוק/ה להכוונה, אולי אפילו אפשר לשאול את עצמנו איך הילד/ה הפנימי/ת שבי היה רוצה שאפנה אליו עכשיו? איך אוכל לעזור לעצמי עכשיו..? מעין חונכ/ת שי/תסביר לנו ברכות וי/תתן לעצמנו יד במסע. https://brightchessi.wordpress.com/2017/02/20/%D7%A2%D7%9C-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94-%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%AA/
מודעות פרסומת
ככל שאני בתרגול רגשות יותר מתבהר לי מתי ולמה יש סערת רגשות כאשר אני לא חווה את הרגשות בזמן שהם באים, כאשר יש הדחקה של רגשות יכול להיווצר תחושת אחיזה, סערה, תקיעות, סגירות הלב וכו
כאשר מאפשרים לרגשות לבוא ולחלוף כפי שהם באים- בלי תיוג, בלי פרשנות, בלי אחיזה – פשוט לתת להם לבוא וללכת תוך היזכרות כי אנחנו השלם ולא הרגש עצמו- אז יש זרימה של הדברים ויותר קל להתנהל בתוך כל מנעד הרגשות שבחוויה האנושית
ככל שאני בהתנגדות לרגש שאני חווה או בהרגשה רעה על כך שעולה רגש כך יווצר מאבק, בריחה או/ו תשישות. לעומת זאת כשאני במקום של קבלה והתבוננות על הרגש כחוויה אנושית, לדוגמא לקבל שקשה לי עכשיו ולשלוח לשם חמלה ללא שיפוט, לקבל שזו הסיטואציה, שניה להרגיש ולאפשר לרגש לחלוף – אז ניתן להרגיש הקלה נפשית וגם משם ניתן לבחור לפעול ממקום רגוע יותר
 אפשר גם לקרוא לרגש בשם אם זה יותר קל לזיהוי לדוגמא עולה בכם כעס- לזהות אותו, היי כעס אני מכיר/ה בך, לנשום לתוכו, שאיפה ונשיפה עמוקה ולתת לו לעלות וללכת, ניתן גם לבחון מה הוא בא ללמד אותנו והכי חשוב להוסיף רכות וחוסר שיפוטיות לעצמכם- במידה ומוסיפים זעם ורואים את הכעס כאילו הוא השלם ולא אתם, סביר להניח שהכעס יתעצם ובמקום שאתם תהיו העליונים על הסיטואציה, הסיטואציה תשלוט בכם
אחרי חוויה נעימה היום של תרגול (עמותת תובנה מומלץ) בו נזכרתי שוב בגישת ה"כן לחיים", הרגשתי בתוכי כיצד זה מרגיש עם לב  סגור וכיצד זה מרגיש עם לב פתוח. נזכרתי גם כמה ההפנמה התרבותית משפיעה על סגירת הלב וכניסת השמחה, לדוגמא, הפנמה של נורמה של שמחה מותנית (אשמח כאשר יהיה לי…"…", אני צריכ/ה משהו/מישהו כדי להיות מאושר/ת) פגעה בשמחה הלא מותנית הנמצאת בתוכי, שמחה ופליאה כמו מתקופת הילדות- שמתי לב כאשר באים עם כוונה לראות את הדברים ממקום חדש, לא שיפוטי ניתן לחוות את החיים בצורה חדשה, לראות עצים, פרחים, אנשים, שמיים, אוכל כמשהו פלאי שאינו מובן מאליו, אפילו מריבה ניתן לראות באור חדש, כחוויה ולמידה אנושית שעוזרת לדייק את עצמנו וללמוד יותר על הצרכים שלנו ועל הצרכים של האחר/ת שחשובים לנו
נכון החיים מאתגרים והרבה פעמים קשים, הבעיה מתחילה כאשר אנחנו נותנים למצב עמו אנחנו מתמודדים לצבוע את כל השאר, המטרה לא לשפוט עצמנו שכך הדברים אלא להבין כי החיים באמת קשים לפעמים וזה בסדר להרגיש לפעמים מוצפים תוך כדי היזכרות כי  החיים יותר יפים שאומרים כן לחוות, כן לחיים על כל מה שהם מביאים- הצחוק, הקושי, החיות, הכאב, הנפילות, האתגרים,החיבור, האהבה
שיר של רומי שהזכירו לי אתמול, ששופך אור על הדברים
להיות אנושי זה כמו מלון אורחים/ג'אלאל א דין רומי
להיות אנוש
זה כמו מלון אורחים
כל בוקר אורח חדש
שמחה, דכאון, עליבות
איזו מודעות רגעית באה
כאורח לא צפוי
קבל את כולם בברכה
גם אם הם קהל יגון
שינקה ביתך בשצף מרהיטיו
עדין קבל כל אחד בכבוד
הוא עשוי לנקות את פנימיותך
לטובת עונג חדש
תכיר תודה על כל הבאים;
כל אחד מהם נשלח
כמדריך מאי שם

 בשנים האחרונות התחלתי לעבוד עם מיינדפולנס (תשומת לב לא שיפוטית לסיטואציות שמתחרשות כאן ועכשיו תוך  חקירה של רגשות ומחשבות שיכולות להשפיע על ההתנהגות שלי בפועל שבסופה מאפשרת יותר מרחב לבחירה בצורה  בה מתמודדים עם הסיטואציה פעם הבאה או/ו תוך כדי הסיטואציה עצמה) ודרך זה לאחרונה התחלתי לחשוב מחדש על הרגשות השליילים ומה קורה לי שאני חווה אותם. שמתי לב שאם אוסיף סקרנות לבחינת הרגש ומה הוא בא ללמד אותי ניתן לראות את הרגש השלילי גם כמתנה שעוזרת לנו לדייק את עצמנו ולהבין את העולם הפנימי שלנו יותר לעומק. משם בהחלט ניתן לשנות או לקבל את הסיטואציה בצורה יותר רכה לעצמנו ובסוף גם יכול לתרום להבנת האחר ממולי, בפוסט הזה אתן לדוגמא את רגש האשמה

שמתי לב שכל פעם שעולה בי רגש אשמה עולה גם שיפוטיות על עצמי ואז בצורה מעגלית אכנס ללופ שלילי בו ארגיש רע עם עצמי, אלקה את עצמי, אכנס לייאוש ובסוף, תלוי במקרה, אעשה פעולה כדי להתמודד עם השיפוט העצמי. בקיצור הרבה סבל נפשי ותחושה ש"אני בן אדם רע", התחלתי להבין שהשיח הזה של אשמה אינו שיח שאני רוצה לשמר כיוון שהוא יוצר סבל נפשי מאוד גדול והתחלתי לתהות האם זה תורם לריפוי הפנימי שלי המעדל הזה?, בגלל סיבה זו התחלתי ללכת לכיוון של דיאלוג פנימי יותר רך. הכוונה כאן היא לא מניעת אחריות על פעולות שאני עושה אלא כן לקחת אחריות וכן חובה מוסרית לשים גבול למחשבות או פעולות שיכולות חלילה לפגוע באחר או בעצמי, אך במקביל להכיר את האנושיות שלי ולפתח אסרטיביות מתוך אהבה במקום אסרטיביות מתוך זעם עצמי

?מה הכוונה
אסרטיביות מתוך שיפוט עצמי הולידה אצלי תוקפנות וזעם פנימי והחוצה, היא יוצרת מעגלים של סבל. אין הכוונה עכשיו להאשים את עצמי ולכעוס או לגעור בעצמי אם עדיין לא הצלחתי להגיע לאסרטיביות של אהבה- כי גם זה אסרטיביות של זעם ומשמר את המעגל. הנקודה היא להתחיל מאיפה שאנחנו נמצאים ולהיות בחמלה לנקודת ההתחלה ולזכור שאנחנו בדרך. משם יש פתח להרחבת החמלה העצמית, כל פעם עוד קצת, כל פעם בנקודה נוספת שעולה שמעלה בנו זעם או שיפוט עצמי. ולמה החמלה חשובה? כי היא מאפשרת מרחב להרחבת התודעה, מרחב של ריפוי, מרחב בו אנחנו יכולים יותר להכיל את האחר וכי לפעמים בלופ השלילי אנחנו שוכחים לראות את כל הטוב שיש בתוכנו, את כל המעשים הטובים שכן עשינו והפעמים שכן הצלחנו. כאשר אנחנו מביטים על הטוב, אנחנו מרחיבים מוטיבציה לשינוי ויכולים   להרחיב את הטוב בתוכנו ולראות יותר את הטוב גם אצל האחר/ת

?אז איך עושים את זה בפועל

דיאלוג פנימי רך עם עצמי, גם אל המחשבות והרגשות שנחשבים שליליים, מאפשר מרחב לנשימה ומרחב לקבלה וטרנספורמציה. לדוגמא אם עולה לי אשמה, אפשר לנסות להתייחס אליה בכבוד ולדבר איתה ברכות ובמקביל לראות את המתנה שהיא באה לתת, כלומר למסגר מחדש את הפרשנות שאני עושה עליה. לדוגמא "את מביאה נקודה חשובה שחשוב שאתייחס אליה והיא מעוררת בי את הרצון להיות בן אדם יותר טוב, אך אני רוצה ממקום של חיבוק את מבינה, תודה על התזכורת אני באמת רוצה להיות בן אדם יותר טוב, איך אוכל לנהוג יותר טוב לפעם הבאה.? האשמה מדליקה אור לנקודה שעליה חשוב לנו לעבוד, אחרת היא לא היתה עולה, דבר שמוכיח שכן אכפת לנו ואנחנו כן טובים. לדוגמא האשמה יכולה להגיע כי היא יודעת שיחסים בין אנשים זה ערך שחשוב לי, לדוגמא פגעתי בחברה מחוסר הבנה אז יש לי אשמה, אם אני אקח אותה ברובד השיטחי האשמה תעלה בי ואני ארגיש פשוט רע עם עצמי. ברובד העמוק יותר האשמה דווקא מוכיחה שאנחנו אנשים טובים, אכפתיים אז היא באה להזכיר לנו מי אנחנו רוצים להיות, עוזרת לי לבחון מדוע זה קרה מלכתחילה ומדליקה אור שאולי התרחקתי מעצמי. כאשר אני רואה את האשמה כמתנה ולא מזדהה עם מחשבות שליליות על עצמי אפשר למנף את האשמה לפעולה ובמקביל להרגיש הקלה נפשית. לדוגמא איך אני יכול/ה לדייק את עצמי לפעם הבאה? מה עלי לעשות כדי שארגיש יותר טוב פעם הבאה? איך אפעל ממקום יותר של האני הגבוה בפעם הבאה? האם נהגתי כלפי עצמי ברכות בסיטואציה דומה? גם לבקש עזרה מהחבר/ה, איש משפחה שיעזור לנו לזכור במהלך הסיטואציה, זה גם יכול לעזור

יש גם מצבים בה אנו קשים עם עצמנו כי לדוגמא נרצה להיות לבד במקום לבקר חבר או להיות עם בן/ת משפחה או בן/ת זוג/ לעזור בהתנדבות וכו'  אין הכוונה שלי שבכל מקרה שיש אשמה בהכרח הרגש צודק אך לדעתי חשוב לבחון את הסיטואציה לעומק כי לפעמים אנחנו פשוט זקוקים לזמן צבירת אנרגיה ואם נלקה את עצמנו בזמן שאנו זקוקים לצבור אנרגיה הדבר יכול לפגוע בזמן צבירת הכוחות שלנו, דבר שבסופו של דבר יפגע ברצון שלנו כן להיות שם בשביל חברים, בן/בת זוג או משפחה, לקחת הפסקה רגע לעצמי יכול לאפשר לנו לחזור ממקום יותר שליו וקשוב לאהובים/ות שלנו

אני כן תוהה בקול רם אבל רגע אנחנו לא אמורים להרגיש רע עם עצמנו שאנחנו טועים? לא בשביל זה נוצרה האשמה?האם עצם  הפרשנות שלי אינה פוגעת בכוונה אלהים/הבריאה? האם עצם הרעיון הזה הוא לא מהבריאה אם אנחנו מתייחסים לעצמנו כצינורות ? ממה שלמדתי על עצמי אנחנו יכולים להרגיש טוב עם עצמנו ולצמוח תוך כדי החיים או לייסר את עצמנו תוך כדי- אני מצאתי שהראייה שלי את עצמי בעיני חמלה מאפשרת לי גם לראות אחרים בעיני חמלה, ראיית האשמה כמתנה מאפשרת לי להינות יותר מתהליך הלמידה שלי בעולם ומאפשרת לי להגביר את האנרגיה הפנימית שלי, גורמת לי להיות בן אדם סבלני יותר, רגוע יותר

 בדרך זו, בה אנו רואים את האשמה בראייה חדשה נוכל להרגיש יותר טוב עם עצמנו מתוקף האנושיות שלנו, מתוקף המעגל האנושי של השיכחה וההיזכרות, מתוקף זה כי זעם (לדעתי) אינו בהכרח תורם לריפוי עצמי וריפוי היחסים שלנו, מתוקף תהליך החיים והלמידה האינסופית בה אנו נאלצים לפעמים לטעות כדי לדייק את עצמנו או פשוט ללמוד משהו חדש או/ו להיזכר בצניעות בהיותנו רק אנושיים ולא מושלמים, מתוקף זה שמגיע לנו להרגיש טוב עם עצמנו ומותר לנו לחזק את עצמנו מתוך מקום של אהבה כי אכפת לנו ואנחנו טובים במהות, אחרת האשמה לא היתה מגיעה וגם אם שכחנו, במהות אנחנו עדיין טובים ובכל יום מחדש יש לנו הזדמנות חדשה

אבק מחשבות

מחשבה עולה
חוסמת
לב
מובילה
לגלגל של
כאב
מתוך כל זה
קמתי
לממשות קשה,
תחילה חושבת,
בוראת
ובסוף
מציאות שלמה
מזל שכל זה
רק אבק מחשבות
אותם ניתן
גם
לנקות

אז התחלתי להאמין

אז התחלתי להאמין

על גלוי בנסתר
ומתוק גם במר
על זעקת הסבל
כבקשה
לשינוי ותזוזה

על הזדמנות חדשה
ושחרור אחיזה
על תקופה קשה
ואיתה עליה
על בחירה חדשה בחשיבה
כשינוי חיובי בחוויה
על גבורה שנשכחה

אז התחלתי להאמין

קמטים שמימיים

כל חריץ בעור
ככמות המים
שעיצבו את
הדרך שסללתי
וזו
שנסללה לפניי
היופי ששכחתי להעריך
ויופי שזכרתי לומר
חוכמה עשירה שנרקמה על גוף
שנשזרה עמוק
ואיתה גם הדרך
שכאבתי, למדתי, שמחתי
וזו שעוד אלמד

אמא אדמה

עלה ירוק

בי נוגע

מחיה את רוחי

הזקוק להכרה

אמא אדמה, תודה

ההבחנה בך

,החדירה שלמות

הכניסה

חיבור להווייתי

כבר שנים

שכחתי את חוכמתך הטבעית

לפתע חזרתי לערות

והחדרת בי חזרה

חיות