הוא פוסע בשיירה
כבר אינו זוכר כמה ימים חלפו מאז ראה את אמו
המחשבה, המקרבת אותו אליה-
מחממת את ליבו.
הוא אינו חש את פניו וגופו משמש כשריון,
תנודתו קשה ורגליו נסחבות לאט.
מחשבתו נסחפת עם משב הרוח
אך מבין לשם מה ממשיך, ארשת פניו מתמקדת ואינו מביט לאחור.
הוא גיבור, הוא חושש.
הוא מחייך לחבר שנמצא לידו,
קשר מסוג זה זר לא יבין, הוא חושב
ומיד שוכח את פחדו.
ימים חולפים, נראה כי הזמן אינו ממשיך להתקדם
הוא תוהה עוד כמה זמן נותר עד שיסתיים,
האם השקט יחזור בקרוב? והאם הוא יזכה לראותו.?
הם-
הם ממשיכים בחייהם, בוכים, כואבים
צוחקים, שוכחים אך כמה שלא ינסו
ההוויה תמיד נשארת, מלווה את חייהם והמשך דרכם,
מאור לחושך, מדיבור לשתיקה מזיכרון לשיכחה.
בלוגי 