בשנים האחרונות התחלתי לעבוד עם מיינדפולנס (תשומת לב לא שיפוטית לסיטואציות שמתחרשות כאן ועכשיו תוך חקירה של רגשות ומחשבות שיכולות להשפיע על ההתנהגות שלי בפועל שבסופה מאפשרת יותר מרחב לבחירה בצורה בה מתמודדים עם הסיטואציה פעם הבאה או/ו תוך כדי הסיטואציה עצמה) ודרך זה לאחרונה התחלתי לחשוב מחדש על הרגשות השליילים ומה קורה לי שאני חווה אותם. שמתי לב שאם אוסיף סקרנות לבחינת הרגש ומה הוא בא ללמד אותי ניתן לראות את הרגש השלילי גם כמתנה שעוזרת לנו לדייק את עצמנו ולהבין את העולם הפנימי שלנו יותר לעומק. משם בהחלט ניתן לשנות או לקבל את הסיטואציה בצורה יותר רכה לעצמנו ובסוף גם יכול לתרום להבנת האחר ממולי, בפוסט הזה אתן לדוגמא את רגש האשמה
שמתי לב שכל פעם שעולה בי רגש אשמה עולה גם שיפוטיות על עצמי ואז בצורה מעגלית אכנס ללופ שלילי בו ארגיש רע עם עצמי, אלקה את עצמי, אכנס לייאוש ובסוף, תלוי במקרה, אעשה פעולה כדי להתמודד עם השיפוט העצמי. בקיצור הרבה סבל נפשי ותחושה ש"אני בן אדם רע", התחלתי להבין שהשיח הזה של אשמה אינו שיח שאני רוצה לשמר כיוון שהוא יוצר סבל נפשי מאוד גדול והתחלתי לתהות האם זה תורם לריפוי הפנימי שלי המעדל הזה?, בגלל סיבה זו התחלתי ללכת לכיוון של דיאלוג פנימי יותר רך. הכוונה כאן היא לא מניעת אחריות על פעולות שאני עושה אלא כן לקחת אחריות וכן חובה מוסרית לשים גבול למחשבות או פעולות שיכולות חלילה לפגוע באחר או בעצמי, אך במקביל להכיר את האנושיות שלי ולפתח אסרטיביות מתוך אהבה במקום אסרטיביות מתוך זעם עצמי
?מה הכוונה
אסרטיביות מתוך שיפוט עצמי הולידה אצלי תוקפנות וזעם פנימי והחוצה, היא יוצרת מעגלים של סבל. אין הכוונה עכשיו להאשים את עצמי ולכעוס או לגעור בעצמי אם עדיין לא הצלחתי להגיע לאסרטיביות של אהבה- כי גם זה אסרטיביות של זעם ומשמר את המעגל. הנקודה היא להתחיל מאיפה שאנחנו נמצאים ולהיות בחמלה לנקודת ההתחלה ולזכור שאנחנו בדרך. משם יש פתח להרחבת החמלה העצמית, כל פעם עוד קצת, כל פעם בנקודה נוספת שעולה שמעלה בנו זעם או שיפוט עצמי. ולמה החמלה חשובה? כי היא מאפשרת מרחב להרחבת התודעה, מרחב של ריפוי, מרחב בו אנחנו יכולים יותר להכיל את האחר וכי לפעמים בלופ השלילי אנחנו שוכחים לראות את כל הטוב שיש בתוכנו, את כל המעשים הטובים שכן עשינו והפעמים שכן הצלחנו. כאשר אנחנו מביטים על הטוב, אנחנו מרחיבים מוטיבציה לשינוי ויכולים להרחיב את הטוב בתוכנו ולראות יותר את הטוב גם אצל האחר/ת
?אז איך עושים את זה בפועל
דיאלוג פנימי רך עם עצמי, גם אל המחשבות והרגשות שנחשבים שליליים, מאפשר מרחב לנשימה ומרחב לקבלה וטרנספורמציה. לדוגמא אם עולה לי אשמה, אפשר לנסות להתייחס אליה בכבוד ולדבר איתה ברכות ובמקביל לראות את המתנה שהיא באה לתת, כלומר למסגר מחדש את הפרשנות שאני עושה עליה. לדוגמא "את מביאה נקודה חשובה שחשוב שאתייחס אליה והיא מעוררת בי את הרצון להיות בן אדם יותר טוב, אך אני רוצה ממקום של חיבוק את מבינה, תודה על התזכורת אני באמת רוצה להיות בן אדם יותר טוב, איך אוכל לנהוג יותר טוב לפעם הבאה.? האשמה מדליקה אור לנקודה שעליה חשוב לנו לעבוד, אחרת היא לא היתה עולה, דבר שמוכיח שכן אכפת לנו ואנחנו כן טובים. לדוגמא האשמה יכולה להגיע כי היא יודעת שיחסים בין אנשים זה ערך שחשוב לי, לדוגמא פגעתי בחברה מחוסר הבנה אז יש לי אשמה, אם אני אקח אותה ברובד השיטחי האשמה תעלה בי ואני ארגיש פשוט רע עם עצמי. ברובד העמוק יותר האשמה דווקא מוכיחה שאנחנו אנשים טובים, אכפתיים אז היא באה להזכיר לנו מי אנחנו רוצים להיות, עוזרת לי לבחון מדוע זה קרה מלכתחילה ומדליקה אור שאולי התרחקתי מעצמי. כאשר אני רואה את האשמה כמתנה ולא מזדהה עם מחשבות שליליות על עצמי אפשר למנף את האשמה לפעולה ובמקביל להרגיש הקלה נפשית. לדוגמא איך אני יכול/ה לדייק את עצמי לפעם הבאה? מה עלי לעשות כדי שארגיש יותר טוב פעם הבאה? איך אפעל ממקום יותר של האני הגבוה בפעם הבאה? האם נהגתי כלפי עצמי ברכות בסיטואציה דומה? גם לבקש עזרה מהחבר/ה, איש משפחה שיעזור לנו לזכור במהלך הסיטואציה, זה גם יכול לעזור
יש גם מצבים בה אנו קשים עם עצמנו כי לדוגמא נרצה להיות לבד במקום לבקר חבר או להיות עם בן/ת משפחה או בן/ת זוג/ לעזור בהתנדבות וכו' אין הכוונה שלי שבכל מקרה שיש אשמה בהכרח הרגש צודק אך לדעתי חשוב לבחון את הסיטואציה לעומק כי לפעמים אנחנו פשוט זקוקים לזמן צבירת אנרגיה ואם נלקה את עצמנו בזמן שאנו זקוקים לצבור אנרגיה הדבר יכול לפגוע בזמן צבירת הכוחות שלנו, דבר שבסופו של דבר יפגע ברצון שלנו כן להיות שם בשביל חברים, בן/בת זוג או משפחה, לקחת הפסקה רגע לעצמי יכול לאפשר לנו לחזור ממקום יותר שליו וקשוב לאהובים/ות שלנו
אני כן תוהה בקול רם אבל רגע אנחנו לא אמורים להרגיש רע עם עצמנו שאנחנו טועים? לא בשביל זה נוצרה האשמה?האם עצם הפרשנות שלי אינה פוגעת בכוונה אלהים/הבריאה? האם עצם הרעיון הזה הוא לא מהבריאה אם אנחנו מתייחסים לעצמנו כצינורות ? ממה שלמדתי על עצמי אנחנו יכולים להרגיש טוב עם עצמנו ולצמוח תוך כדי החיים או לייסר את עצמנו תוך כדי- אני מצאתי שהראייה שלי את עצמי בעיני חמלה מאפשרת לי גם לראות אחרים בעיני חמלה, ראיית האשמה כמתנה מאפשרת לי להינות יותר מתהליך הלמידה שלי בעולם ומאפשרת לי להגביר את האנרגיה הפנימית שלי, גורמת לי להיות בן אדם סבלני יותר, רגוע יותר
בדרך זו, בה אנו רואים את האשמה בראייה חדשה נוכל להרגיש יותר טוב עם עצמנו מתוקף האנושיות שלנו, מתוקף המעגל האנושי של השיכחה וההיזכרות, מתוקף זה כי זעם (לדעתי) אינו בהכרח תורם לריפוי עצמי וריפוי היחסים שלנו, מתוקף תהליך החיים והלמידה האינסופית בה אנו נאלצים לפעמים לטעות כדי לדייק את עצמנו או פשוט ללמוד משהו חדש או/ו להיזכר בצניעות בהיותנו רק אנושיים ולא מושלמים, מתוקף זה שמגיע לנו להרגיש טוב עם עצמנו ומותר לנו לחזק את עצמנו מתוך מקום של אהבה כי אכפת לנו ואנחנו טובים במהות, אחרת האשמה לא היתה מגיעה וגם אם שכחנו, במהות אנחנו עדיין טובים ובכל יום מחדש יש לנו הזדמנות חדשה
בלוגי 