דברים קטנים גדולים

שמש מגיחה ומאירה על חלקת דשא קטנה

עייני מביטות ונדהמות ממה שהן רואות.

רק דשא אתה אומר,

צר לי עליך שאתה כך עיוור.

 

קול הציפורים, רשרוש הענפים

מבט חפוז בכלבה אהובה, בשילוב משב רוח עדינה.

משהו בתוכי נרגע.

 

מוסיקה מתלהטת תחת שמיים בהירים

ידיי ורגליי נדות לכל עבר.

תחושה של אושר מתמלאת בתוך נשמתי,

כך אבקש לחוש עד יום מותי.

 

קול הציפורים, רשרוש הענפים

מבט חפוז בכלבה אהובה, בשילוב משב רוח עדינה,

משהו בתוכי נרגע.

 

רגליי ננעצות בחול עם נוף לרקיע.

זהו גן עדן אני חשה ולא צריך למות, כדי אליו להגיע.

אל תשכח, גם דברים אלו, את ליבך להניע.

יצורים אנושיים

אדם פוסע ברחובות העיר

מקטורן על כתף ימינו

פוסע מולו אדם שני הממהר לשופטו –

האם אני יודע דבר על עברו ?

 

ימים ולילות בכל תקופה שהיא,

מבקשים אנו את הנפש לגלות.

ישנם כאלה שוודאי שוכחים-

כי כולנו יצורים אנושיים.

 

אדם ממשיך לפסוע על שביל עפר

הפעם אישה זקנה בוהה בו בסלידה,

ואילו השני מבקש לפסוע ללא כל עכבות –

כל שביקשתי הוא לחיות.

 

ימים ולילות בכל תקופה שהיא

מבקשים אנו את הנפש לגלות,

ישנם החוצים קווים אדומים ואת העיקר שוכחים –

כי כולנו יצורים אנושיים.

 

הפעם הזקנה נופלת, וזועקת לעזרה

אותו אדם שומע ורץ לקראתה –

אל תדאגי הוא אומר, לא יעונה לך כל רע

זועקת מכאב, ולא בגלל מכתה, אלא בשל טעותה המרה.

 

ימים ולילות בכל תקופה שהיא,

מבקשים אנו את הנפש לגלות.

לעיתים, ישנם הזקוקים לחוות נפילה,

כדי להגיע לאותה תובנה.

כוכבי אדם

עיניים תרות כשלפתע משב רוח רענן נתפס.

אנרגיה  מעוררת זרם בכל חלקי הגוף,

כאשר חיוך מואר מתחיל להימתח –

הרגע משתמר כה רך.

 

גרגרים הזולגים כאבק כוכבים בצורה טבעית,

כך הקסם מתפשט ולא סתם נקרה בדרכי.

כן הוא כוכב –

המוציא אותו האור גם עבורי .

 

כל פסיעה שמתקרבת, בפשטות חודרת פנים –

כאילו כבר הכרנו שנים.

אומר משפט ומיד נעלם,

כל שרציתי שיישאר, ולבסוף, נותר כפיסת  בד זוהר.

 

גרגרים הזולגים כאבק כוכבים בצורה מופתית

הקסם מתפזר לכל אורך המרחב

כך הוא כמו כוכב –

משחרר אותו הקסם עבורי .

 

עוברת תקופה ושוב נפגשים

המבט צעיר, הגוף קצת פחות

כאשר שוב דורש לנסות  –

כה קרוב- כה רחוק, כך מתוק -לעד איתי בזכרונות .

התחדשות

פוסעת על שביל אפר, עיניי נתקעות על חלון בקתה עם פתח צר.

מהופנטת, מנסה, משהו נתקע.

מתעקשת אל מקום זה להיכנס,

האם עליי לעת עתה לנתק ?

 

הזמן כטבע שאינו קופא על שמריו

בשלו, לאיטו, כמסע מופלא של התחדשות,

אינו ממהר לקחת מאום

מלבד מהירות הדחף לשנות.

 

עצים אפורים, עלים יבשים

מתי תגיע התחדשות ?

חוזרת שוב לאותה בקתה לא ברורה

שוב התרגשות ודריכה, הפעם מנסה את הדלת,

אך היא, בשלה.

 

הזמן כטבע שאינו קופא על שמריו

בשלו, לאיטו, כמסע מופלא של התחדשות,

אנרגיות חדשות אט מתחילות להתחבר,

עוצמות חזקות כעת מתחילות לדבר.

 

עבר זמן, עדיין על אותו השביל,

דמעה זולגת על לחיי, ולפתע מצליחה את הדלת לפתוח לחופשי.

מתחילה לרוץ בכל כוחי, איני יודעת לאן פניי מועדות,

אך מבינה כי כל מה שידעתי עד עתה, עתיד להשתנות.

מכונות אינטלקטואליות

שיירת מכוניות חולפת מולי,
הרי כולנו כמהים להגיע.
רגע עומד שניה מפוזר
ובתוך כל זה אדם מנוכר.

איך יצא שכך הדבר?
שלובים אנו תחת גבולות ברורים,
ללא הסרת מבט או רצון לדבר.
מי אם לא לנו, יש את היכולת מעט לשחרר.

ידיים למעלה מושטות אל על
כי הרי רגיל אתה לקבל את המוגדר
ומי בכלל קבע שזוהי האמת?
איתך, בינינו, כאן בבית מרגיש כה ריק.

איך יצא שכך הדבר?
שלובים אנו תחת גבולות ברורים
ללא הסרת מבט או רצון לשחרר.
מי אם לא לנו, יש את הכח לשנות לאחר.

התנהגות רציונלית לפי ציפייה
אינה תוביל דבר מלבד הכחדה,
כיפוף מוסכמות מתוך הכרה
כי גם אתה הוא יציר הבריאה.