בוקר יום ראשון, החלטתי בספונטניות להצטרף ל-2 חברות שלי, שנרשמו לקורס כללי הנקרא תולדות הג'אז.
ברגע בו התיישבתי בכיסא, חשתי מעין ריחוף מעל ענן. כולי ציפייה לנבור בעמקי ההיסטוריה של סגנון המוסיקה המופלא הזה.
דרך חדשה ואוירה צעירה של אוהבי מוסיקה, שמתרגשים יחד איתי בזמן ההקשבה לשירים שהמרצה משמיע ברקע- שירי גוספל, בלוז, רוקנרול ועוד סגנונות רבים וטובים, ששילובם יחד יצר לראשונה את הג'אז.
לאחר השיעור, נפלה רוחי מעצם המחשבה כי לא אהנה עוד מאתנחתה קסומה זו.
ניגשתי למרצה, ולשמחתי, הוא הסכים שאקח חלק פעיל בקורס, למרות שאיני יכולה עוד להרשם כיוון שכבר סיימתי את מכסת הקורסים הכלליים.
כולי נרגשת, כבר שנים לא הרגשתי כך, תוהה מה עוד יכולתי לבקש, כשהוא לפתע שואל: "האם יש מוסיקאים בינכם הסטודנטים ? הייתי רוצה ליזום איזשהו פרוייקט ג'אז עם סטודנטים מהקורס".
חיוך גדול אט נמתח על פניי, חשתי כאילו שיניי זזות ממקומן, רציתי לקפץ משמחה ולשתפו כי כבר שנים זהו חלום עבורי להיות חלק מהרכב מוסיקלי ושזכיתי במתנת הזימרה.
בחזרה למציאות. הדבר היחידי אותו יכולתי להוציא מפי היה: אני יודעת לשיר ? שניה לאחר מכן, חשבתי לעצמי , למה תמיד אני חייבת לדבר בהיסוס, אולי פעם אחת תאמיני באמת?.
הגעתי הביתה, מתוסכלת מעצמי, ומהחלומות שנשברו לרסיסים, עוד לפני שהחלו כלל את דרכם. התחלתי לעיין בבלוג, רק כדי לנקות את הראש מתחושתי המעורבת. לא לקח זמן רב ונתקלתי בפוסט של בלוגר ציניקן. הפוסט שלו טען כי "אין דבר הנקרא חלומות, בחיים הבוגרים מתפקחים מאוד מהר ומבינים כי החיים הם ערימה גדולה של אכזבות, אלו הם החיים". לאמיתו של דבר נתקלתי בלא מעט אנשים כאלו בחיי, שפעם אחר פעם גרמו לי להאמין שהחלומות המוסיקליים הן חלומות באספמיה, ישנם גם חלומות גדולים אחרים בנוגע לחברה בה אנו חיים, ואני פעם אחר פעם לדאבוני הקשבתי, לעזאזל, גם במשך שנים האמנתי כי הם צודקים. מי אני שאצליח כשאחרים לא ? למה שמישהו ישמע אותי ? כיצד אני אצליח לשנות מוסכמות בחברה? אולי החברה הינה ישות נתונה שאינה ניתנת לשינוי ?.
במהלך ההרצאה, המרצה סיפר על זמרת, שלא שמעתי את שמה בעבר, מרים מקבה, לאחר שהשמיע כמה משיריה, הסתבר לי שזו זמרת נפלאה, שחלק משיריה הכרתי, אך לא הייתי מודעת כי הינם פרי יצירותיה. לאחר שיטוט באינטרנט הבנתי כי היא נולדה בדרום אפריקה, להפתעתי הרבה יצאנו לעולם באותו התאריך, הרביעי למרץ, אך הקדימה אותי בלא מעט שנים. חייה עלו עליות ומורדות. אביה נפטר בהיותה בת 6 בלבד. ב-1960, כאשר אמא נפטרה, נמנעה ממנה האפשרות לחזור לדרום אפריקה ולהשתתף בהלוויתה, וב-1963 נשללה אזרחותה הדרום אפריקאית. למרות המכשולים שעברה, זכתה מרים בשלל פרסים ומדליות על יצירותיה ואף גם הוענק לה בשנת 1986, פרס למען השלום, בשל פועלה למען זכויות האדם באפריקה.
לא יכולתי שלא לתהות, האם אולי אותו הבלוגר אינו מספיק בטוח בדרכו? מוותר שוב ושוב למול המכשולים שעולים בחייו ולא הולך באמונה שלמה שיצלח. אמנם ישנו מזל בחיים, אך ללא אמונה וכח התמדה, האמת דרכה לכישלון.
שנים רבות מחיי בזבזתי בלראות את המכשול, החסר, השלילי – אם חשבתם שדבר זה קידם אותי בתור בן אדם, הינכם טועים.
עברתי לא מעט שלבים עד שהתחלתי להאמין באמונה מזן חדש, קודם כל בעצמי, לאחר מכן, תפיסת ראי המכשול כדבר בונה, המקדם אותי. אמונה כי העולם הוא בר שינוי, רק עליי להיות מספיק חזקה ובטוחה כדי להעיז לכובשו. עודני בתהליך אני מודה, אך אט אט תפיסת חיים בריאה יותר מתחילה להתגבש.
ישנה נטייה לאנשים סביבי ובכלל, לקרוא לתפיסה מסוג זה תמימות. לראות עיניי, בחירת המילה תמים, הינה שגויה.
זה לא שעיניי אינן מבחינות כי העולם אינו תמיד צודק, זה לא שאיני מבחינה שהוא גם מלא ברע, אך הוא גם מלא בטוב. כיצד הדבר יועיל לי אם אבחר לראות רק את השלילי? כיצד זה יתן לי הזדמנות להתקדם, בין אם לדו שיח אמיתי וכנה היקדם את עצמי ובין עם האדם שמולי בפרט, והחברה ככלל? כיצד האמונה כי העולם הוא סטטי, יעזור לי לקדמו ?
במהלך השנים משהו בתוכי ידע כי ניתן לשנות. והרי גם העובדות מדברות בעד עצמן, אם נשווה תקופות שונות לאורך ההיסטוריה נבחין כי כן העולם התקדם, הן בפתיחות, הן בדעות, והן טכנולוגית. אך אני, שוב ושוב, נתתי לקולות הרקע מסביבי להשפיע ולקבל את מרות החברה בה אני חיה ,ללא אמונה כי ניתן לשנות את הדברים הלא צודקים, המובנים מאליהם, כביכול. "תפסיקי לנסות לחנך את העולם", שוב ושוב שמעתי, "תשלימי עם הדברים, כך החברה בנויה". במשך תקופה ארוכה המשכתי ללא אמונה בשינוי, הן בעצמי והן בעולם, ועליי לשתף כי גישה זו בשילוב הציניות בה בחרתי להיעטף, לא הועילה לי דבר מלבד יצירת תקיעות משם תיסכול וכיוצא בזה, אי הכרת יכולותיי. בסופו של דבר, תחושת אדישות אופפה את רוחי.
לאחרונה, אולי זה הקיץ הזה במיוחד, לאור כל מה שהתחיל, אולי זה עוצמות חדשות של קבלה ואמונה עצמית, אולי אף שילובם יחד, גרמו לשינוי. אמונה כי כן ניתן לשנות, אמנם אין ספק כי כל שינוי, יהיה אשר יהיה, לא יקרה בין לילה, אלא יהיה זה תהליך איטי ומתמשך, עליי להיות סבלנית.
אז הפעם, אחליט להתחיל להקשיב לעצמי, ולא ללכת נגד עצמי, אחרת איך אוכל להגשים את כולי, ללא אמונה שלמה ביכולתי ?
ראות סובייקטיבית או הזיה ? תשובת הציניקן כבר ברורה. בינתיים אני אתחיל להאמין, להתרגש, להינות מכל רגע בו יינתן לי להלך על האדמה.
לגבי מרים מקבה, בשנת 1990, שבה להתגורר בדרום אפריקה. בשנת 2008, נפטרה.
לחיי אישה חזקה זו.
לגביי, התחלתי ללמוד פסנתר בסטודיו למוסיקה. ההרכב דרך תולדות הג'אז לא יצא לפועל, אך הסרתי חששותיי, הדרך תגיע… כנראה עוד לא הייתי מוכנה לכך.
נתקלתי בשיר הזה, מסתבר שגם אותו הכרתי- בתקווה שגם אצליכם זה יזיז משהו.
בלוגי 